קרל יאספרס, פסיכיאטר אקזיסטנציאליסט, פילוסוף ותיאולוג, נולד בשנת 1883 למשפחה נוצרית בגרמניה ונפטר בשווייץ כשהיה בן 86, בשנת 1969. בהגותו הרבה יאספרס לדון בסוגית החירות, האחריות והאשמה, וניכר כי הושפע מכתביהם של פרדריך ניטשה ושל סרן קירקגור.
כשהיה כבן 27 נישא יאספרס, לגרטרוד מאייר, עלמה צעירה אשר גדלה בבית יהודי אורתודוכסי. עם עליית המשטר הנאצי לשלטון בגרמניה, סרב יאספרס בתוקף להתכחש לבת זוגו היהודייה. הוא שילם על בחירה מודעת זו שלו מחיר אישי ומקצועי כבד. הוא פוטר ממשרתו הבכירה באוניברסיטת היילדברג, וכתביו נאסרו לפרסום בגרמניה הנאצית.
במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו השניים, יאספרס ומאייר, לנדוד ולהסתתר בכדי להציל עצמם מאימת המשטר הנאצי, ויש הטוענים כי הם נשאו עימם בכיס גלולת ציאניד למקרה וייתפסו.
סיומה של מלחמת העולם השנייה הביא להצלתם, זאת לאחר שכבר הופיעו ברשימת הגירוש מגרמניה.
זוועות מלחמת העולם השנייה הביאו את יאספרס לפרסם באומץ רב את ספרו "שאלת האשמה". בספר זה, אשר נכתב בגרמנית ותורגם לשפות אחרות, בהן גם לעברית, תבע יאספרס מבני עמו להתמודד באומץ וללא משוא פנים עם אשמת האדם הבודד והעם כולו, בכל הקשור לזוועות מלחמת העולם השניה.
הגות זו של יאספרס הינה על-זמנית, והיא מזמינה את כולנו, בני האדם, לחדד גם היום מספר מושגים מרכזיים: אשמה, מוסר ומשפט.
אשמה הינה אותה תחושה המתעוררת אצל אדם בעקבות עשיית מעשה עוולה כלשהו, כאשר יש לו, לאדם החווה אותה, קשר סיבתי למעשה. תחושת אשמה עשויה להיות גם כזו המלווה אדם באופן בסיסי, גם במצב בו הוא אינו "אשם" הלכה למעשה, ואין לו, לכאורה, קשר סיבתי ישיר וממשי למעשה העוולה. יתכן אף מצב בו אדם עלול להיות אשם בפועל, גם אם אינו חש כלל רגשות אשמה.
מוסר הינו קול פנימי המצוי אצל אדם, אשר מבקש לעודד אדם לקחת אחריות ולעורר מבפנים את רגש האשמה. משפט, לעומת זאת, הינו קול חיצוני לאדם, המבקש למצוא את האחראי-האשם ואת נושא האשמה. הוא מזמין מבחוץ את רגש האשמה.
תחושת אשמה היא תחושה קשה ואינה נוחה להכלה. היא מובילה אדם לחוש לא פעם גם בתחושת חרדה. מתוך שכך, ובמטרה להתגבר הן על האשמה והן על החרדה המלווה אותה, מעדיפים רבים להכחיש את היותו המעשה מעורר האשמה פסול או מכחישים את הקשר שלהם למעשה.
מתוך הגותו של יאספרס אנו לומדים כי אף על פי שהילה "אשמה" אחת היא, למעשה זהו מונח רחב ומורכב, והוא כולל לפחות ארבעה רבדים שונים.
האשמה הראשונה הינה אשמה פלילית. אשמה פלילית היא זו הנקבעת בהתאם לחוקים ולכללים הרשמיים והאחראי על הכלתה הינו בית המשפט;
האשמה השנייה הינה אשמה פוליטית. אשמה פוליטית היא זו אשר חלה על ראשי מדינות, מנהיגים ואזרחי מדינה. והאחראי לקביעתה של אשמה זו הינו בית משפט בינלאומי;
האשמה השלישית הינה אשמה מוסרית. אשמה זו מונחית על ידי קולו של המצפון. היא נקבעת על פי אמות המידה והמוסר לפיהם מבקש ומצפה כל אדם ואדם לנהוג. הראשון לקבוע את מידת האשמה המוסרית הוא קודם לכל אדם כלפי עצמו.
האשמה הרביעית, אשר היא הרלוונטית במיוחד למאמר זה, הינה אשמה מטאפיזית. אשמה זו היא אשמתו של אדם באשר הוא אדם. זו אשמתם הבסיסית של בני האנוש מעצם היותם בני אנוש. היא נובעת מתוך הערבות ההדדית הכלל- אנושית לה אנו מחוייבים כבני אדם. היא מובנית מעצם היותנו חיים בעולם בו חיים אנשים נוספים, ומתוך האחריות אותה נושאים כל אחת ואחד מאתנו, כלפי העולם שמסביב, על כל היבטיו. אשמה מטאפיזית זו היא-היא אשמתם של העומדים בדממה מן הצד נוכח מעשי עוולה ופגיעה בבני אנוש אחרים. היא עולה מתוך הבחירה להתעלם או להסיט מבט לנוכח מעשים אלה.
ובמה חשיבותה של האשמה המטאפיזית? ההכרה באחריות הדדית כלל-אנושית זו, היא זו אשר בה טמון הפוטנציאל ללקיחת אחריות בין-אישית כלל-אנושית, ובה מצוי הכח להתעלותם של כל איש ואישה כפרטים, ומתוך שכך גם להתעלותה של החברה האנושית כולה.
פעמים רבות מידי מעדיפים אנשים העדים לקשים שבמעשי האדם לומר לעצמם כי מעשי העוולה להם הם עדים "אינם קשים באמת" או טוענים לכך שהם עצמם אינם אחראים על המעשים להם הם עדים, שכן אלה לא נעשו בפועל ובאופן ישיר על ידם.
אלא שהאשמה המטאפיזית היא כזו השזורה בקיום האנושי ואין לחמוק ממנה. היא שבה ומזכירה לנו כי אין בהתעלמות היחיד מחומרת המעשה, או בהיות המעשה הפסול רחוק מאתנו, בכדי לפטור אותנו מחובת הערבות ההדדית הכלל-אנושית הזו. פעמים רבות מידי במהלך ההיסטוריה התעלמו העומדים מן הצד. כך, ההיסטוריה חוזרת.
האם נדע אנחנו להיות אותם האנשים – אשר אינם מצטרפים אל שורת העומדים מן הצד.
